"כל מה שאנחנו עושים בחיינו מבוסס על פחד. בעיקר האהבה"

זוכרת איך לפני 20 שנה ויותר כשארזתי תרמיל ויצאתי לטייל בפינות שונות של הגלובוס המילה פחד הייתה זרה לי. עליתי על מטוס ונחתתי היישר אל הלא נודע. אל הלא צפוי. והתחושה שהכול אפשרי ואינסוף דלתות ושערים פתוחים בפניי הסעירה וריגשה אותי.

ומאז שהגעתי לכאן לא רצה אל הלא נודע בזרועות פתוחות, אלא בצעדים קטנים ומהוססים. וכשפסעתי ברחובות פונה העמוסים לעייפה, הרגשתי איך החושים שלי מתחדדים. איך עוטה על על עצמי שריון שיגן עלי מפני סכנה אפשרית. כי אי אפשר להיות נאיביים בעולם שלנו עד בלי די כשחשופים לצד החשוך והאפל שבאדם. איפה שהוא היא (הנאיביות) קצת אבדה לי במהלך הדרך...אבל נותרו כמה פירורים.

ויש גם את התחושה הזו שאני לא יכולה לחיות רק את עצמי. יש לי אחריות כלפי המשפחה שלי. כי ממש כמו שזורקים אבן לנחל...כל החלטה שלי תהדהד גם בחייהם. והיום מבינה בצורה ברורה יותר איפה השכר והיכן ההפסד.

אבל דווקא במקום הזה רוצה לזמן לי שעורים על אובדן שליטה, על שחרור, על התמסרות. להיות כמו אותו אדם שעומד עם גבו לקהל ומשליך את עצמו בעיניים עצומות...

רוצה לקוות ולהאמין שיהיה מי שיתפוס אותי וישמור שלא אפול...ואם אפול שתהיה זו נפילה רכה לתוך מצע רך...

שבת שלום חברים.