תיבת נח

ניכר שיש ביניהם המון כבוד והערכה, אכפתיות וכן...אני מרשה לעצמי לחשוב שחולקים גם אהבה. לפחות מהשעות שצפיתי בהם בזמן שהגיעו להתייעצות רפואית בקליניקה. מעולם לא לבד. נדמה שנמצאים שם תמיד כדי לתמוך אחד בשנייה. תוהה ביני לבין עצמי האם זה ייתכן?

לנו, אלו שקשרו את ליבם וגורלם בזה של אחר מבחירה, "נישואי שידוך" או הסדר, מהווים חידה גדולה. נכון, זה נהוג גם אצלנו בחברה הדתית ובכל זאת. כאן זה מרגיש לי אחרת.

יש בחברה ההודית המון פרדוכסים. מצד אחד בהינדואיזם תופסות הנשים בפורמט של אלות, מקום חשוב ומרכזי - לקשמי (אלת ההצלחה והאושר ההפכפכה), פארווטי, סטי, דורגה (בנות הזוג של שיווה), קאלי (האלה הלוחמת)....ומאידך במשפחות מעוטות הכנסה ומעמד נמוך, מתייחסים לנשים כמו אל נטל לא רצוי (בגלל מעמסת הנדוניה שלא פעם גובה מחיר כלכלי עצום מהמשפחה) והיכולת לזכות בהשכלה לא מובנת מאליה.

נשים בחברה הזאת הן גם הראשונות לוותר ולהקריב את עצמן על מזבח המשפחה. משנישאות הן מחויבות על פי רב לעזוב את בית אמן ואביהן ולעבור לגור בכפיפה אחת עם משפחתו של הבעל. שם נדרשות לסייע לחמותן לנהל את משק הבית ולהניח את הצרכים שלהן בתחתית סדר העדיפויות. מילים כמו קריירה והגשמה עצמית נמצאות בלכסיקון שלהן לעיתים נדירות.

אבל דווקא משום כך, נדמה לי - היא זוכה לכל כך הרבה הערכה מצד הבעל (למרות שיהיו מי שיתייחסו לזה בשוויון נפש, כאילו זה מחובתה של האישה לנהוג כך מתוקף מסורת של מאות בשנים). גם משפחתו מקבלת אותה לא פעם בזרועות פתוחות, כיוון שנבחרה בקפידה מבין עלמות חן רבות.

רוצה לחשוב ביני לבין עצמי שהנשים ההודיות הרבה יותר אקטיביות ועוצמתיות ממה שנדמה, דווקא מתוך השקט שלהן. וכי קיימת ההבנה בקרב הגברים כי בדומה ליחסים בין שיווה לבנות הזוג שלו - ללא התנועה של האנרגיה הנשית, האל (דהיינו האנרגיה הגברית) יהיה חסר פעולה ומשמעות...