22.5.2016

אין לי ראי בחדר בו לנה בהודו. כבר כמעט מעל לעשרה ימים שלא הבטתי בדמותי המשתקפת במראה. יש בזה משהו משחרר. חסכתי לעצמי כמה ימים של שיפוטיות מיותרת.

פתאום לומדת להביט על עצמי מזווית חדשה. ממעוף הציפור. והגוף נראה הרבה יותר יפה כך. בוחנת את עצמי דרך המגע של העור - האם רך ונעים ובוהק או יבש ומחוספס? חם או קר למגע...


והשיער - מתייחסת אליו באמצעות חוש המישוש. דרך אצבעותיי - האם הוא רך כמשי או יבש ונטול חיים?


מרגישה יותר נשית בתוך גופי כשמביטה על הקימורים מהזווית הזו. יש תחושה של סיפוק שלא הרגשתי כבר מזמן וקבלה עצמית.


נזכרתי בתוכנית דוקומנטרית שצפיתי בה פעם. נאמר בה שמאז המצאת המצלמה אנשים התחילו לפתח בעיות בדימוי העצמי שלהם. המפגש הזה עם הגוף שמשתקף דרך העדשה והיכולת שלנו להשוות את עצמנו עם האחר, יש בזה משהו מערער. מתעתע. כביכול מיצג אובייקטיבי של המציאות...אבל לא בדיוק...


בעיני הרבה יותר נכון וחשוב להביט בדמותי הנשקפת בעיניהם של האנשים האוהבים אותי (כן...גם בעיני כמי שלומדת לאהוב את עצמי כל יום קצת יותר...) כי אז רואים לא רק את הקליפה הזו שמכונה גוף. אלא גם את הנשמה שמפיחה בה חיים והיא זו שהופכת אותנו למה שאנחנו...עולם ומלואו.