ההוכחה שאפשר אחרת

הודו היא ההוכחה שאפשר אחרת. יש משהו שובה לב בתמימות ובחום האינסופי של האנשים. ברצון שלהם לגרום לאורחים שלהם להרגיש בנוח, בתשומת הלב שמרעיפים.

וכל פעם מוצאת את עצמי מוקסמת משלוות הנפש. איכות שלא מצאתי בשום מקום אחר בעולם. יש עמים שהשקט שלהם נובע מאיפוק, מריסון של רגשות, ועמוק בפנים ברור שמבעבעים להם כעס ומתח ולעיתים קול צעקה שמבקשים לפרוץ החוצה ומוחנקים.

ויש עמים שהנחמדות ומאור הפנים שלהם הם רק למראית עין. כי ככה זה כשחיים בעולם שצריך להיות פוליטיקלי קורקט.

אבל להודים אני מאמינה. אני מאמינה בכוונות הטובות שלהם. אני נפעמת למול השקט הפנימי והקבלה של המציאות כמות שהיא. אין סערות גדולות. בין אם הגלים גבוהים ובין אם הם נמוכים...נדמה שדבר לא מטלטל באמת.

שלשום הזמינה אותי אחת העובדות בקליניקה שאני נמצאת, לביקור ספונטני בביתה. מה שהיה אמור לקחת "רק עשר דקות", הסתיים בחוויה מלבבת שארכה שעתיים וחצי. אבל זה אחד הדברים האהובים עלי כשמטיילת בחו"ל...תמיד סקרנית להיכנס למקומיים הביתה ולגלות איך חיים באמת. באיזה ריהוט נוהגים לרהט את הבית (מינימליסטי), מה הפריט המרכזי (טלוויזיה...גם אצל מי שגר בפחון אפשר להבחין בצלחת לווין על הגג וכל בני המשפחה שמצטופפים סביב המכשיר...שהפך להיות כשלעצמו אל - אלוהי הרייטינג...), באילו צבעים צובעים את הקירות (בשלל צבעים - כתום, צהוב, כחול - כמו שאני אוהבת), מה תולים על הקירות (כלום למעט מספר תמונות בודדות של אלים). והכי אוהבת להציץ למטבח (אין שולחן אוכל. כל המשפחה יושבת בצוותא על הרצפה). לראות מה מתבשל...להתבשם מריחם של התבלינים והתבשילים ולקוות שיזמינו אותי להשתתף בחגיגה הקולינרית ואולי להיחשף לטעמים שהחך והלשון שלי לא מורגלים בהם.

ונדמה שאם יש מקום בעולם שבכל זאת אוהבים אותנו - הרי זוהי הודו. יש איזו תחושה של גורל משותף. שתי מדינות שהיו תחת השלטון הבריטי וזכו לעצמאות באותה שנה, התמודדות עם טרור ועוד. בכלל ליהודים כאן יש מוניטין של עם מיוחד וסופר אינטליגנטי.

מקווה שלא הורסת את הסטיגמה...