זמן
14.8.2016
זמן...לעיתים נדמה שחולף כל כך מהר. ויש ימים שנראה כמו נצח. וכמעט בלי שהרגשתי שעון החול לא הותיר עוד שום גרגר...הזמן שעמד לזכותנו בהודו - אזל. הזכות לשים את החיים על "HOLD" ולהתמסר להווה. לרגע. לכאן. לעכשיו הסתיימה במובן מסוים, למרות שהבחירה תמיד ניצבת בפנינו - לשקוע בעבר, להביט אל העתיד ובטווח שבין שניהם לפספס את מה שאנו חווים בזמן נתון...או להתמסר להווה באותה רצינות ונחישות.
אחד הדברים שחווים כשמטיילים תקופה ארוכה, הוא תחושת חוסר השייכות...התלישות. אני נמצא כאן, אבל לא באמת שייך למקום. אני עובר אורח. אורח בעולם. היום אני פה, מחר אני שם. אני נוכח, אבל מבחינות מסוימות כאילו לא באמת קיים.
אולם באופן פלאי, ככל שתחושת התלישות וחוסר השייכות גוברים, נדמה כי האדם מכה שורשים ביתר עוצמה בתוך נפשו. מצמיח עמוד שדרה חזק ויציב והופך להיות ממוקד יותר ובטוח בבחירות שלו ובאופן בו עליו ללכת שבי אחר חלומותיו.
כך גם אני...
ושום סלע לא יזיז אותי על כן
ושום מפל אדיר לא יוכל לי !
תודה לך הודו על המפגשים המופלאים שהענקת לי עם אנשים דומים לי ושונים ממני. עם דתות, תרבויות, צבעים, צלילים, קולות, טבע במלוא הדרו ומעשה ידיו של אדם במלוא עוצמתו.
על רגעים בהם הרגשתי קטנה וחסרת אונים ואלו שנסקתי בהם אל על, כמו ציפור במעופה.
על שלמדת אותי להעריך מחדש את חיי ואת הדברים בהם נתברכתי ונתברכו אהוביי.
ותודה מיוחדת על המפגשים עם עצמי (וגם למי שתמך וליווה ועקב מקרוב ומרחוק)
