רקמה

17.8.2016

רִקמה / חגית אריאלי שיינפלד

כָּל אָדָם זָקוּק לְפִנָּה בָּעוֹלָם

לִפְרֹם בָּהּ חוּטֵי מַחְשַׁבְתּוֹ

חוּט אַחַר חוּט

מַחְשָׁבָה אַחַר מַחְשָׁבָה

עַד שֶׁיִּתְמוֹסְסוּ וְיִמּוֹגוּ.

כָּל אָדָם רָצוּי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רֶגַע פְּרָטִי

בּוֹ יַרְגִּישׁ חַלָּשׁ,

תָּלוּשׁ וְחָשׂוּף

מוּל פִּגְעֵי הַחַיִּים.

כָּל אָדָם צָרִיךְ שֶׁיֵּלֵךְ לָאִבּוּד בֵּין שְׁבִילֵי הַזְּמַן

וְיִמְצָא אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל עַצְמוֹ,

לְאוֹתָם חֲדָרִים וּמִסְדְּרוֹנוֹת שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהֵם קַיָּמִים בְּתוֹכוֹ

לְמִי שֶׁהָיָה מֵאָז וּמֵעוֹלָם.

כָּל אָדָם מַגִּיעַ לוֹ לַחְווֹת רְגָעִים שֶׁל הִתְּעַלּוּת,

שֶׁאשֶׁר וְשִׂמְחָה יִתְדַפְּקוּ עַל חַלּוֹנוֹת נַפְשׁוֹ,

שֶׁיַּרְגִּישׁ אָהוּב וְרָצוּי.

כָּל אָדָם זָקוּק לְמָקוֹם בַּתֵּבֵל

בּוֹ יִרְקֹם אֶת חֲלוֹמוֹתָיו מֵחָדָשׁ.