תמונה אחת שווה אלף מילים

כל מסע מתחיל בצעד אחד קטן...המסע של מיליוני המאמינים שהגיעו לפונה מתחיל בעיר Alandi ועובר במשך 21 ביום בתחנות רבות בדרך עד שמגיע למקדש Vithoba Temple בעיר Pandarpur, מרחק של למעלה מ 260 ק"מ. במהלך הצעדה הולכים המאמינים אחרי מרכבות עליהם מוצגים חפצים שונים בעלי משמעות דתית.

מדהים לראות את האופרציה שמתנהלת סביב החג הזה. אזורים שונים בעיר הופכים למתחמים ענקים שמשמשים להלנה והסעדה של המבקרים הרבים.

החגיגות מתנהלות כאן בלב רובע מוסלמי והבנתי שהללו נוהגים בכבוד ובמאור פנים כלפי ההינדים. והם מצידם גומלים להם באירוח במהלך הרמאדן. ומה שמפתיע שהכול מתנהל כאן בסדר מופתי. בשקט. אין מהומה. אין דחיפות. אין צעקות. רק המון חיוכים שנשלחים לכל עבר ואחווה בין אדם לאדם. מקסים.

דמיינו לכם רחובות שלמים עם אינסוף דמויות. מספר בלתי נתפס של סיפורי חיים. ציירו במוחכם סמטאות לבושות חג בדגלים צבעוניים ובדים מתנופפים ברוח. ולאורכם דוכנים עמוסים ברוכלים המציעים את מרכולתם לכל דיכפין - מסרקים, צעצועי ילדים, תכשיטים, בגדים, בועות סבון, חלילים, קעקועים, גלידות, דברי מתיקה ומה לא?!

נסו לשער ברוחכם איך מרגיש אדם שמלווה את אלוהיו. את אקסטזת החושים. את האמונה שבלב. את הרוח שלא נשברת גם כשהדרך ארוכה ומלאת מהמורות. כל יום גומעים עוד כמה וכמה ק"מ עד שמגיעים ליעד הנכסף. ובכל נקודת זמן בה עוצרים לאגור כוחות היחיד מאבד את המשמעות שלו במחנות הזמניים והמאולתרים. אנשים מתערבבים זה בזה. הזהות שלהם אובדת. הם הופכים למקבצים של נקודות שאוכלים, ישנים, מתקלחים, מכבסים, מתגלחים, אוהבים, שונאים, בוכים, צוחקים...הכול ברשות הכלל.

אנשים תמיד מחפשים במי להאמין. באל נראה לכל ובאל הסמוי מן העין. באנשים מורמים מעם ואלו שנדמים לאל בשר ודם. בכוחו של הטבע ובקיומו של האינסוף. אחריהם ילכו באש ובמים. יחרפו נפשם. יענו נפשותיהם. יגלו מסירות אין קץ ויהיו חסרי פשרה.

רק בעצמם מתקשים להאמין. 

רק כשזה מגיע ליכולות שלהם לתקן, לשנות, להשתנות, להשפיע, להיות אחראים לגורלם...הם הופכים להיות קטני אמונה...