גשמי מונסון

מונסון הוא קצת כמו אדם עם "פתיל קצר", שמשנה את מצב רוחו מן הקצה אל הקצה, במונחים של דקות ושעות. במטאורולוגיה נוהגים להסביר שמונסון הוא מערכת של לחץ אוויר ורוחות, המתאפיינת בהיפוכים עונתיים חדים. בקיץ נושבות רוחות מונסון מן הים אל היבשה, ונושאות איתן אוויר לח שמגיע ליבשה, מתעבה, ומביא לירידת משקעים רבים (4,500 מ"מ גשם ויותר). כתוצאה מכך אנו חווים חם ולחות מהולים ברוחות קרות וגשמים.

ואני חשבתי על המהפכים שעברתי מאז שהגעתי לכאן. הרהרתי ברגעים הראשונים שעמדתי בחצר הבית של המשפחה המארחת שלי. הלם. זה מה שהרגשתי באותן דקות. הייתי בטוחה שאגיע למקום פסטורלי שטובל בירק, ריאה ירוקה בתוך העיר הגדולה. בפועל הגעתי לקומפלקס של דירות אפרורי שבאותן דקות גורליות היה נראה לי נטול נשמה וחן.

העליבות שניבטה אלי מקירות הבית, היכתה בי כמו אגרוף בבטן. זה אפילו לא היה מינימליזם. זו היתה דלות מכאיבה. כל מה שרציתי באותו רגע הוא לסוב לאחור. לרוץ אחר נהג המונית שהביא אותי לכאן אחרי נסיעה מפרכת של כשלוש וחצי שעות ולעלות על המטוס הכי זמין שייקח אותי הביתה.

ועכשיו, לאחר כמעט חודשיים שנמצאית כאן, מרגישה את הצביטה הגדולה בלב רגע לפני שעומדת להיפרד. כל הדברים שגרמו לי רתיעה בתחילה, הפכו לדברים שהכי גורמים לי להתחבר ולהתרפק. פתאום הקירות החשופים בעלי שכבות הצבע המתקלפות, הפכו להיות הבית הכי חם שיכולתי לבקש לעצמי. המקום בו הזנתי את גופי בתבשילים מלאים באהבה וכוונות טובות, את רוחי ודעתי בידע וניסיון, את לבי באהבה ללא תנאי, את עיני במראות שהרחיבו את תודעתי ואת מעיין רגשותיי.

הגשם שירד הלילה סימל אולי את הבחירה שלי (וגם שלכם אם תרצו) לשטוף את עצמי מדעות קדומות, משיפוטיות, מפחדים ולהעניק לעצמי את היכולת הכי נפלאה שיכולתי לבקש - היכולת להתרגש ממה שלא מוכר במקום לחשוש ממנו, היכולת להתאהב בדברים שבמימד אחר שונאת, היכולת לברוא לעצמי עולם חדש בתוך זה הקיים שעוד לפני שנפרדת ממנו, כבר מרגישה את הגעגוע...

בלילה ששכבתי במיטה ומלמלתי לי מילים משיר אהוב של להקת "מונסון", (שאגב סולנית הלהקה שיילה צ'אנדרה בעלת קול הפעמונים היא הודית - אז אל תחמיצו את ההזדמנות להקשיב ללינק שצרפתי) חשבתי על זה שגם כשהייתי כאן לבד, מאמא אינדיה אף פעם לא נתנה לי להרגיש בודדה.