היתרונות של להתערות בסביבה המקומית

בלונלי פלנט משום מה הוא לא נזכר, אבל זה כנראה אחד היתרונות של להתערות בסביבה המקומית ולא להתנהג כתייר. מגיעים למקומות אותנטיים שאהובים על יושבי המקום ולאו דווקא על תושבי החוץ.

המבנה העתיק שנבנה במאה ה-17 בתקופת שושלת ה- Peshwa שוכן בלב צמחייה ירוקת עד. בשעה שטיפסנו על המדרגות (אני יחד עם מטופלת נחמדה מבומביי ודודתה שהגיעו לטיפולים בקליניקה בה אני נמצאית) יכולנו לראות אנשים שהפכו את המדרגות למגרש האימונים הפרטי שלהם (נסו לעלות ולרדת שלוש פעמים הלוך ושוב והרי לכם אימון אירובי מושלם), גברים שמתרגלים יוגה למרגלות ההר, זוגות שמחפשים מקום עם תפאורה רומנטית לתת דרור לרגשותיהם, סנאים שמשתובבים בין העצים, עיזים וחזירים שנמים את שנתם ומשפחות שהגיעו לפיקניק במרחק של נגיעה מהמולת העיר ועוד.

במקום שוכן גם מוזיאון שנראה עלוב למראה אבל מכיל אוצרות של ממש - תכשיטים, כלי נשק, ציורי שמן, פסלים ועוד ועוד שבשמחה גדולה הייתי מוכנה לרהט עמם את מעוני הדל.

כשעלינו לראש ההר הצטערתי שלא הגענו לכאן בשעת הזריחה או השקיעה. התצפית במקום מספקת מבט פנורמי על העיר פונה - על חלקיה הפוטוגניים ועל אלו הפחות מחמיאים. כך או כך, כשנשמתי לריאותיי את האויר הצלול והרגשתי את הרוח לוחשת באוזניי, חשבתי איך יכולתי בקלות להעביר שם יום שלם עם ספר טוב, מוסיקה או פרטנר מתאים או אפילו סתם בחברת עצמי...

בירידה למטה הגיעה לאוזניי שירת נשים מופלאה. ונזכרתי במשפט "קול באשה ערווה". וחשבתי ממה נובע החשש הזה מהאזנה לקולה של אשה או נשים השרות בציבור...מה יש בו שכל כך מאיים על היצר? בעיני זו היתה דומה לשירת מלאכים. היתה זו שירה שמגיעה ממעמקי הלב והנשמה ולא יכלה להותיר אותנו אדישים כשנגעה לנו בכל מיתר חשוף בגוף.

והיה מי שאמר שמילים גורמות לנו לחשוב מחשבה. מוזיקה גורמת לנו להרגיש תחושה. אבל שירה לעומת זאת גורמת לנו להרגיש מחשבה. ומה שווים החיים אם לא נוכל להרגיש את מחשבותינו אנו או לכל הפחות את מחשבותיהם של האחרים?