25.6.2016

מאז ומעולם תמיד אהבתי להיות בבית - שהוא עבורי אי של שפיות ושלווה בכאוס של חיינו. והיום חשבתי על זה שהפייסבוק הפך גם הוא לסוג מסויים של בית. כי יש בו לפעמים תחושה אמיתית אבל גם מדומיינת של אינטימיות ולפרקים אנחנו מרגישים את עצמנו כל כך חופשיים, מול ה"אורחים" שלנו, עד שמרשים לעצמנו להסתובב בלבוש מינימלי ויחפים.

וישנם רגעים שמשמש לנו כמו במה לעולם לצעוק את המחשבות והחלומות שלנו. את הרגשות והאכזבות. את מי שהיינו ומי שהופכים/רוצים להיות ומי שלעולם כבר לא נספיק.
והוא מאפשר לנו להכניס אלינו "הביתה" אנשים זרים שאולי בנסיבות אחרות, לא היו נקרים בדרכנו. והנה כשאנו פוגשים בהם על סף דלתנו הפייסבוקית, אנחנו מתקשים לסרב להצעת החברות עמם ופתאום מגלים עולם שלם של סיפורים ורגשות שנפתח בפנינו.
כי כל אדם הוא כמו ספר. כל אדם טומן בחובו איזו עלילת חיים מופלאה. לפעמים היא עוצרת נשימה ומותחת ופעמים היא מרגשת. לעיתים היא מסעירה ולא פעם מעוררת כעס או הזדהות. יש שסופה בטרגדיה אבל בנמצא גם המון סיפורים עם סוף טוב.
ובזמן שאני כאן נגלו אלי אנשים נפלאים וסיפורי חיים שנגעו בי. וגם אני הפכתי לספר פתוח במובן מסויים. אז רציתי להודות למי ששותף למסע שעוברת...
למי שקורא...שמשתף...שמגיב...שמחזק....ולכל מי שאוהב אותי גם מרחוק. תודה. לא מובן מאליו בכלל..