פוטראז'

פורטאז' (Portaj), כך מכנים אותם כאן במאהראשטה. הם נחשבים למעשה לכוהנים, אנשי דת שמעריצים את האלה Kadak Lakshmi. הם משתייכים לשבט הולך ונעלם שמקורו בקסטה בשם Maag שחיה גם בגוג'ראט, רג'יסטאן ודהאמן.

בחלקים שונים של הודו מתייחסים אליהם כאל אוורטאר של וישנו וכמלאכים שומרים. אבל אחרי שלמדתי על סיפור חייהם העצוב, אני תוהה מי שומר עליהם...

אנשי הפוטראז' מעבירים את חייהם במעבר מעיר לעיר, חשופים לפגעי מזג האויר ולכיפת השמים - נעים ממקדש למקדש כשהם שרים וממלמלים פסוקים דתיים. בשעה שעושים כן, הגברים רוקדים לצליליו של תוף בו מנגנות הנשים (שנושאות על ראשן קערה ולעיתים גם תינוק שתלוי להם על החזה עטוף במנשא מאולתר), תוך שהם חובטים בעצמם ומלקים את גבם בחבל שעשוי להגיע עד למשקל של 10 ק"ג !!!. כך הם חיים מהיד לפה, נסמכים על צדקה ורוחב ליבם של העוברים ושבים.

מתברר שילדי השבט מיועדים לתפקיד הזה מגיל 6 ומרגישים את נחת זרועם של המלקות והשוטים כבר מגיל צעיר, עד שיש מי שאומר שבשלב מסויים הדבר מקנה להם חסינות מסויימת מהכאב שנצרב בעור.

על הזכות להשכלה אין בכלל מה לדבר. אין דרך לצאת ממעגל החיים האומלל הזה.

ואני תהיתי ביני לבין עצמי איזו מן דת זו שמצווה על אנשיה להסב לעצמם כזה כאב, בשם האלוהות?! לחיות תחת מסורת אלימה כבר מגיל ינקות... ולא יכולתי שלא לעשות הקבלה בין זה לבין טקס השריעה המזעזע של המוסלמים השיעים בחג העשורא.