24.6.2016

שישי בערב. רחוק מהמשפחה. זה אחד הרגעים שהכי קשים לי בהודו. כאן זה "סתם" עוד יום. ללא משמעות מיוחדת. אין את האוירה הקסומה הזו כשהשבת נכנסת. אין את הכיף הזה של להכנס למיטה עם המוסף של שבת והילדים שקופצים עלי או באים לשכב לצידי. אין את הנסיעה לסבים, אין שולחן שישי חגיגי להתאסף סביבו. אין משפחה שמקיפה אותך בחום וחיוכים. אין שיחות חולין. אין את האוכל שרגילה אליו ואוהבת...ולפעמים כשאני בארץ אני מקטרת ומתחשק לי להשאר בבית ולא לנסוע לשום מקום. אבל דברים שרואים מכאן, לא רואים משם.. וה"שם" נראה לי עכשיו המקום שהכי הייתי רוצה להיות בו.

כל פעם מחדש התלבטתי אם לנסוע לבית חב"ד. וגם אם "כל ישראל אחים", עדיין המחשבה שהוא נמצא במרחק של למעלה משעה וחצי מהמיקום שלי גרמה לי לוותר על הרעיון. בין היתר כיוון שלא רציתי לנסוע ולחזור לבד בשעות החשיכה.


בחוץ מטפטף הגשם. עונת המונסונים מבוששת להגיע, אבל מורגשים כבר שינויים במזג האויר. מזל שיש אוכל שאפשר להתנחם בו לפעמים...
היום הכינו לכבודי קינוח בשם kheer. בעיקרון זה סוג של פודינג. ההינדים נוהגים להכין אותו בפסטיבלים, במקדשים וארועים מיוחדים.
ניתן להכין אותו מחיטה שבורה (כן...פשוט ככה...קונים גרעינים של חיטה ושוברים אותם עם האצבעות), אורז, או אטריות דקות דקות שנראות כמו אטריות אורז, אבל למעשה עשויות מחיטה (נדמה לי ששמם vermichelli). את הדגן שבחרנו מבשלים עם מים או על בסיס חלב (אני טעמתי על בסיס מים), בשילוב עם קוקוס, הל, זעפרן, צימוקים, אגוזי קשיו (אפשר גם פיסטוקים או שקדים). ממתיקים אותו עם ג'אגרי. ויש מי שמוסיף גם גהי (חמאה מזוקקת).


אז במובן מסויים יש לי היום הרגשה מעט חגיגית וכל ביס גרם לי לחוש קצת יותר שמחה ואפילו להעלות את רמת הסרוטנין....

שבת שלום חברים