כוחו של מגע

מי שמכיר אותי יודע שזה קצת מוזר לשמוע את זה ממני. כי אני אדם שפעם היה מקמץ בחיבוקים. ופתאום בשנים האחרונות כשהלב נפתח יותר למדתי להעריך את כוחו של חיבוק אמיתי, עד שלפעמים מסוגלת לחבק מרב שמחה, התרגשות, תחושת קרבה אמיתית או אפילו מדומה - אנשים שהיו זרים לי לגמרי עד לפני רגע. 

אבל באופן מפתיע את האנשים שהכי הכי קרובים אלי מוצאת שהכי פחות מחבקת. לא משום שלא רוצה חלילה...אפילו מתקשה להסביר לעצמי את הפרדוקס. אולי משום שנדמה לי שהם יודעים כמה הם משמעותיים בחיי ואולי כיוון שככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מתרחקים מהמקור שלנו...מהילדים שהיינו, שדברים שבאים להם בטבעיות גמורה וללא ספקות, מקבלים אצלנו פתאום משא כבד ותילי תילים של משמעויות ומטען רגשי, דווקא במקום ועם האנשים שהכי מוכרים לנו.

ונזכרתי בטקסט מאחד הספרים האהובים עליי בגיל ההתבגרות - "מה שהגור גורילה צריך"/אורית מורן (סקרנית לחזור ולקרוא אותו ולראות אם הקסם עדיין נותר כשהיה) שמבטא בצורה נפלאה את המשמעות של מגע:

"נעם סיפרה לי שגורים של גורילה (נדמה לי שהיא אמרה בייבי גורילס, בטח בהשפעת רוברטו שבקושי ידע עברית) מתים, אם לא נוגעים בהם מדי פעם. אפילו אם נותנים להם לאכול כמו שצריך, הם מתים אם לא מחבקים אותם לפעמים. למרות שזה כל כך הגיוני ומובן מאליו, כי באמת מה כבר יותר חשוב מקצת תשומת לב ואהבה, זה הדהים אותי. עד אז חשבתי לי בטמטומי שהם ניזונים מאור שמש וחלב"

אחרי שיצאתי מהטיפול חיפשתי בוואטצאפ את המסרון ששלח לי לפני כמה ימים הבן המקסים והאהוב שלי : "... זה מרגיש לי נצח כל יום, כל חודש...אמא תזכרי מה אני מבטיח שאנחנו נפגשים אני אקפוץ עלייך ואנשק אותך!!!!".

"הבטחות צריך לקיים" כתבתי לו....ברור, לא?! בינתיים אסתפק בחיבוקים מדומיינים או וירטואליים...ואתם? פשוט תחבקו עכשיו את מי שעומד לידכם.