פרות קדושות

משום מה (כמו התיירים שסבורים שבישראל רוכבים על גמלים) גם אני הייתי שבוייה באיזושהי קונספציה שבהודו כל משפחה מגדלת לה בחצר פרת מחמד, שמספקת לה את כל צרכיה : מזון (חלב, יוגורט, גהי), גללים ( משמשים כחומרי בערה, איטום ואפילו ניקוי - לא תאמינו, אבל אם מורחים את הגללים על הקירות מתברר שהם מסייעים בהרחקת יתושות נחושות במיוחד) ואפילו השתן של הפרה, משמש בהכנות איורוודיות רפואיות רבות. ובל נשכח את הצלע הגברית - הפר, שמשמש למשא וחריש האדמה.

על פי האמונה ההינדית, בגוף הפרה ישנם 330 מיליון אלים ואלות. וע"פ ויקיפדיה, בתאולוגיה ההינדית קדושת הפרה נקשרת גם לגלגול נשמות, כך שהנשמה לובשת דמות אנוש לאחר שהתגלגלה מהפרה.

כשנכנסנו לרפת, הפרות היו בהפסקת צהריים ונחו בחוץ. אולי בדיוק הגיע זמנן לחזור ואולי משום שהרפתנים היו מלאי רצון לרצות את האורחים הלא קרואים...באורח פלא הן החלו להכנס לרפת בזו אחר זו. להערכתי לא יותר מ 30-35 במספר.

אחד הדברים הכי מפתיעים שגיליתי על הפרות בהודו - שהן לא מזכירות ולא במאומה את הפרות על הגביע של הקוטג'... עוד מיתוס שניפצו לי. למציאות יש לעיתים גוונים של שחור ולבן - אבל לא לפרות בהודו.

.

אם לא היו אומרים לי הייתי חושבת שהגעתי למתחם של פרי הרבעה, כי לפרות כאן...איך לומר בעדינות? יש קצת מראה גברי - גדולות, חומות, חסונות, בעלות קרניים, בלי שמץ של נשיות, לא כפי שהיה מצופה ממי שנחשבת לאם כל האלים.

בואו אחרי סימן לנו אחד העובדים, ואנו פסענו בעקבותיו. לפתע מצאנו את עצמנו במתחם נפרד בו עמדו עגלים צעירים. לרגע הרגשתי כמו ילדה בת 4 בתוך פינת ליטוף. העגלים החמודים הקיפו אותנו מיד וליקקו אותנו בלשונם, ואנחנו החזרנו להם בליטוף נעים ואוהב של פרוותם.

חייבת לומר שהיה רגע שחשבתי לעצמי שהפרות ברפת הזו חיות יותר טוב מכמה מאות ואלפי אנשים שיצא לי לראות כאן. אם כי היו רגעים פחות פסטורלים בהם הבחנתי בעובדים שמצליפים בגבן של הפרות, כשלא עשו כרצונם.

בדרך החוצה, כשהלכנו בין הפרות, הרגשתי פתאום מכה חזקה בקרסול. היתה איזו פרה שבאתי לה כנראה לא טוב.

תגידו, יש מצב שאחרי שקיבלתי זפטה הגונה מפרה, תדבק גם בי קצת קדושה? שוקלת להפוך לקדושה מעונה, אחרי הסיפור הזה...