חזרה להודו

הודו ואני התחלנו את הקשר שלנו "ברגל שמאל". בפעם הראשונה שכף רגלי דרכה בה זה היה כדי לתפוס טיסת קונקשן לנפאל. כיוון שהיו לי כמה שעות המתנה טובות בניו דלהי, החלטתי לשכור את שירותיו הטובים של נהג ריקשה סיקי שלקח אותי לסיור מהיר באתרים מרכזיים בעיר. את המזוודה השארתי בשדה בשמירת חפצים.

כששבתי נרגשת ושמחה לשדה, כחמש שעות אחרי וקצת לפני הטיסה, שמעתי פתאום מישהו שמכריז את שמי במערכת הכריזה. הלב שלי צנח...רצתי מופתעת במסדרונות שדה התעופה לכיוון משרדי מחלקת אבידות ומציאות כדי לגלות שברגע של חוסר תשומת לב עזבתי את המסוע עם מזוודה של מישהי אחרת... כלומר - המזוודה בשמירת חפצים לא הייתה באמת שלי. אבל למרבה הצער, הבחורה שהיו לה שם ומזוודה כמעט זהים לשלי לא אספה את המזוודה שלי אלא הותירה אותה על המסוף, כאקט של מחאה, לאחר שהבינה את שארע.

הייתי צריכה לבחור בין האופציה של להישאר בשדה , לחפש את המזוודה בשעת לילה מאוחרת ולפספס את הטיסה (זה היה כמו למצוא מחט בערימת שחת...תאמינו לי) או לעלות על הטיסה לנפאל ללא הציוד, שם המתינה לי חברתי למסע. אז החלטתי שהגיעה כנראה העת שלי ללמוד לא להיצמד לחפצים ועליתי לטיסה.

אחרי שאיבדתי כל תקווה למצוא אותה אי פעם ונאלצתי לרכוש בגדים וציוד מחדש (נסו לחפש תחתוני כותנה בגרסת טנגה בשווקים....למוצא הישר מובטח פרס) - לאחר שבועיים נשלחה אלי המזוודה האבודה כלאחר כבוד (מאז אני לא מפסיקה להאמין בניסים).

כששבתי להודו בשנית לאחר טרקים עוצרי נשימה ואוויר צלול כיין, זה היה כמו לנחות במושבה של חייזרים. זוכרת את הלחות, הרעש, הלכלוך, הבזקי הצבעים - שאחרי השלווה של נפאל גרמו לי להרגיש שאני סובלת מהפרעת קשב וריכוז חמורה. לכל מקום שהלכתי, נדמיתי לחלילן מהמלין שמושך אחריו שורה של נשמות אבודות - קבצנים, סקרנים, אנשים שמעוניינים לצחצח לי את הנעליים, אחרים שנשבעים לי שאודה להם עד סוף חיי אם רק אתן להם לנקות לי את האוזניים (זוכרת שהסתובבו עם פנקסים עמוסים בהמלצות ומליצות של "מטופלים" ששמחו שמישהו שם נפשו בכפו והואיל בטובו סופסוף להוציא להם את הג'יפה מהאוזניים), גברברים הודים מסוקסים שהחליטו שמבנה הלסת וצורת הניבים שלי הם ערובה לחיים מלאי ממון ובתור כלה אני ממש עיסקה שחבל להחמיץ ועוד ועוד. ואם זה לא מספיק, השותפה שלי לטיול החלה לסבול מבעיות ברכיים ולא יכלה להמשיך לטייל איתי. וכל ניסיון למצוא שותפים אחרים למסע הסתיים בכישלון מוחץ.

דייייי!!!! זה כבר היה יותר מדי בשבילי. אחרי שבוע ימים החלטתי לקצר את הטיול שלי ונחתתי בארץ במפתיע 3 או 4 שבועות לפני המועד המתוכנן (זו הפעם הראשונה והאחרונה בחיי שעשיתי כזו שטות).

איך אמר לי אתמול חבר שנזכר בזה? "תראי איפה את היום"? כנראה שהייתי צריכה לעבור איזושהיא דרך כדי לחזור לכאן אחרי שנים ולהסתכל על הדברים מפרספקטיבה אחרת.

וזה הזכיר לי מחקר שקראתי עליו פעם בעבר. במהלך המחקר הציגו לאנשים תמונות של אנשים שמעוררים בהם רגשות שנאה. בסריקות MRI שערכו להם ראו שהאזור הפעיל במוח בזמן שמתעוררים רגשות שנאה, הוא אותו אזור שנמצא פעיל במחקרים שבדקו את הפעילות המוחית הקשורה להתעוררות רגשות של אהבה.

והיה כבר מי שאמר שרק קו דק מפריד בין שנאה לאהבה. חושבת שאני כבר חצית אותו......מאוהבת...לגמרי...