רכבת הודית

באופן מפתיע הצלחתי (בעזרתו של אורי) למצוא מושב פנוי לצד שלוש נשים עבות בשר. מן הצד השני ישבו ארבעה גברים שנעצו עיניים בתיירת המוזרה שהופיעה מולם.

בקומה מעלי שכב גבר מגודל ונם את שנתו וסביבנו ישבו להם בשקט מופתי משפחות על גבי משפחות, סטודנטים ואחרים מבוגרים עמוסים בסלים, ארגזים ותיקים בגדלים וצורות שונות.

לנסוע ברכבת הודית זה כמו לחלוף על מעגל חייו של אדם בהרף עין. חיים שלמים נרקמים, פורחים ונובלים לאורך המסילה - נשים שמיניקות את פרי בטנן, ילדים שהפכו את הפסים למרחב המשחקים שלהם, נערים שמפשפשים בערמות הזבל בתקווה למצוא מציאות מעניינות או אוצרות של ממש, אנשים שעושים את צרכיהם באין מפריע, נשים שיושבות בחברותא ומפטפטות...עולם שלם.

הבטתי בדאגה במכשיר הפלאפון שבידי שהראה שהסוללה עומדת להתרוקן. מבט חטוף בקירות הקרון חשף להפתעתי קיומן של עמדות טעינה למכשירים סלולאריים. אבל השמחה היתה מוקדמת...הטלטלות של הקרונות הקשו על מעבר האנרגיה. בחור צעיר שהבחין במצוקה שלי, הציע לי ברב טובו את המטען הנייד שלו, עד שנגיע ליעד המיוחל.

מדי פעם עברו במעבר הצר של הקרון רוכלים שהציעו את מרכולתם ליושבים - צ'אי חם ומתקתק, חטיפים, מאכלים שונים ומשונים, חוברות צביעה לילדים משועממים והורים שמבקשים מפלט של מנוחה. התלבטתי אם להרוות את צמאוני או לאו, אבל החלטתי שלא לאתגר את שלפוחית השתן שלי.

העיניים שלא שבעו מהמראות הביטו מנוף הנשקף מהחלון. העייפות החלה להכריע אותי, אבל אפילו הנמנום הכי קל שבקלים לא בא בחשבון. החשש מכייסים שיחמדו את הצידה הדלה שלקחתי עמי לדרך היה גדול מדי.

אחרי שעה וחצי של נסיעה שגרמה לי להזכר בערגה ברכבת ישראל, הגענו לתחנת היעד בפונה.

בן הרף נזרקתי לבליל שלם של צבעים, קולות, ריחות ואנשים שהציעו לי אינסוף הצעות - לנסוע בריקשה, לתרום כסף לצדקה, לרכוש דברים וחפצים שמעולם לא הרגשתי בחסרונם ועוד ועוד.

עכשיו עמדה בפניי משימה מאתגרת במיוחד. למצוא את קו האוטובוס שייקח אותי למחוז חפצי. גם אם הייתי יודעת את מספר הקו לא היתה לזה כל משמעות, כיוון שהספרות ויעד הנסיעה כתובים במהארטי. אור בקצה המנהרה, זה מה שאני צריכה עכשיו מילמלתי. חפשי בחור או בחורה צעירים, אמרתי לעצמי. הסבירות שהם דוברי אנגלית תהיה גבוהה יותר. פניתי לבחור צעיר שעמד לא רחוק ממני. מסתבר שהאינטואיציה שלי לא אכזבה. מבין כל המוני האנשים, מצאתי בחור שיעד הנסיעה שלו היה זהה לשלי.

מרפקים...תמיד הצטערתי שאני בחורה שלא יודעת להשתמש במרפקים שלה. כי מתברר שהאתגר של לעלות לאוטובוס הוא לא פחות ממשימת הגמר ב"המירוץ למיליון". רגע לפני שנתליתי על דלת האוטובוס, שניה לפני שהמשיך בנסיעתו, הצלחתי להידחק ולמצוא מושב ריק.

טיפוסים נוסטלגיים שאוהבים להתרפק על זכרונות של ארץ ישראל משנות ה - 50, מוזמנים לנסיעה באוטובוס הודי. לבעלי ישבן רך ורגיש מומלץ להצטייד בכרית. גם בלון חמצן יכול להיות רעיון לא רע. על מזגן אין מה לדבר. הפעם הודיתי לאל הטוב על קיומם של חלונות שבורים, שאפשרו למשב רוח קל ומרענן לחדור לאוטובוס הדחוס.

אחרי נסיעה של 40 דקות לערך הגעתי לתחנה. וכשפסעתי ברחובות המוכרים הרגשתי תחושה של סיפוק שצלחתי את המשימה. בבית המשפחה המארחת שלי המתינה לי ארוחה חמה וזו היתה דרך נהדרת לסיים את היום המופלא שעבר עלי.