זמן

לכן כסיימתי את השרות הצבאי נרשמתי מייד ללימודי תואר ראשון ולא יצאתי לגלות את העולם הגדול...וגם לא את עצמי...והמשכתי מיד לתואר שני, כי ככה זה כשאתה אדם תכליתי...ובין חופשת סמסטר אחת לשנייה, הסתפקתי במסעות קצרים ברחבי הגלובוס.

אבל גם בהם רצתי ממקום למקום, הייתי עסוקה בלסמן עוד ועוד מטרות ויעדים, כדי למכסם את החוויה כביכול ואף פעם לא עצרתי לנשום בתוך המירוץ הגדול.

לפני שנה כחזרתי להודו אחרי המון זמן שלא הייתי בה, הרגשתי פעם ראשונה בחיי מה המשמעות של לחוות את הכאן והעכשיו. לא להרהר בעבר, לא להביט קדימה לעתיד. פשוט להתמקד במה שמרגיש לי ועובר עלי ברגע זה. לכאורה, נשמע מאד פשוט והגיוני...אבל כל כך לא. רחוק אלפי מונים מההוויה הזו שאנו רגילים אליה בארץ. וכששבתי לישראל זה היה כמו להזרק שוב לאיזו רכבת הרים...וכל מה שרציתי היה פשוט לעצור ולרדת...

אז עצרתי. פשוט עצרתי הכול. בגיל 45 הגעתי לכאן שוב ושמתי את החיים על סוג מסויים של "hold". סופסוף איפשרתי לעצמי לעשות את הדברים שאני נהנית מהם, כמו ללמוד, לקרוא, לטייל, לחוות, להרגיש, לנשום וגם לא לעשות כלום....ללא הסחות דעת וללא רגשות אשם (בהתחלה הן הופיעו, אבל מהר מאד גירשתי אותן).

ויודעים מה? שום דבר לא הולך לאיבוד, שום יחידת זמן לא "מתבזבזת", לא מרגישה שהולכת לאחור אלא להיפך - רק מתקדמת ומתקדמת לעבר עצמי, לומדת לדייק יותר את הרצונות, המחשבות והשאיפות שלי... מנסה לראות את החיים בגוונים חדשים. וזה מרגיש פשוט נפלא.

נדמה שאף פעם אין רגע מתאים, ואין מספיק כסף, ויש סדרי עדיפויות ועוד אלפי סיבות ותירוצים ל"למה לא"...אבל בדיעבד חושבת שזו אחת המתנות הכי חשובות שהענקתי לעצמי ולמשפחה שלי.

"איזה כיף לך שאת לא מפחדת" אמרה לי חברה. "מי אמר שאני לא מפחדת?" שאלתי אותה. בטח שאני מפחדת...אבל החלטתי שאני רוצה את זה הרבה יותר ממה שמפחדת מזה...וחוץ מזה הרבה יותר מבעית אותי לחשוב שנתתי לחיים "לעבור על ידי" ולא הלכתי עם החלומות שלי עד תום...