13.6.2016

לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שהבנתי מה המשמעות העמוקה של שנאה ולאיזו רמה של איבוד צלם אנוש היא יכולה להוביל אותנו - יצירי כפיו של אלוהים, שנדמה לנו שאנו נעלים על בעלי חיים אחרים.

זה היה באוקטובר 2000, במהלך האינתיפדה השנייה. כשהתמונות של הלינץ' ברמאללה וידיהן המגואלות בדם של הרוצחים, הגיעו לכל בית בישראל.
מאז ועוד טרם לכן, ידע העולם פשעי שנאה רבים, שהגדול שבהם הוא שואת העם היהודי.


הומואים, לסביות, טראנסג'נדרים, מיעוטים אתניים, מיעוטים דתיים, אנשים מוגבלים פיזית או נפשית...השחקנים מתחלפים, רק השנאה, הדעות הקדומות, הסטיגמות, הסטריאוטיפים, הבערות והפחד נשארים....


מתי תחלחל ההבנה שלכולנו הזכות לחיות על פני האדמה? לנשום...לאהוב...להיות נאהבים...מאושרים, רק משום היותנו מה שאנו, ולאף אחד בעולם אין זכות לגזול מאיתנו את החרות הכי בסיסית הזו!!!


כל אחד מאיתנו הוא כמו חרוז ייחודי ויקר ערך בשרשרת של המין האנושי, היוצר את הפסיפס שמכונה אנושות, שלעיתים כמה עצוב - פעם אחר פעם מאבדת את צלם האנוש שלה...