12.6.2016

פתאום נזכרתי כאן. נזכרתי איך להביט לאנשים בעיניים. ואיך מרגיש לי מבט שמחייך אלי בחזרה. נזכרתי איך זה כשמתעניינים בי (גם אם לפעמים ההודים עושים זאת בצורה מוגזמת וישירה...) ואיך זה לנהל עם אנשים דיאלוג שלם של יותר משורה.

נזכרתי איך אפשר להביט מסביב על הנוף, על האנשים מסביבי.
ואיך אפשר להעביר ימים שלמים בלי לנעוץ מבט עיקש בתמונה המופיעה על מסך הנייד ובמקום זאת להנות מהעולם הנשקף מולי.
נזכרתי שאין תחליף לאינטרקציה הבין אישית הישירה, הבלתי אמצעית.
ושמתי לב שמאז שהגעתי לכאן, אני הרבה יותר מחוייכת.


וחשבתי על זה שלמרות שהעולם התפתח מבחינה טכנונולוגית לאין שיעור והפכנו לכפר גלובלי קטן...ולמרות שיש לנו היום את האמצעים גם לתקשר עם מי שמרחף אי שם בחללית בין הגלקסיות או על הירח, נדמה שאיבדנו במידה מסויימת את היכולת לתקשר אחד עם השני ברמה הכי בסיסית והכי פשוטה....


מרגיש לי שאנו הולכים ומתרחקים מאחת המתנות הכי משמעותיות של המין האנושי - היכולת להביע את עצמנו לא רק באמצעות מילים, אלא גם דרך שפת הגוף....