10.6.2016

את מעשנת צינגלה שאלה אותי חברה? (שחשבתי שמכירה אותי...) הצחקת אותי עניתי לה...לא עישנתי מעולם ואין לי כוונה להתחיל בגילי המופלג.

תקראו לי מרובעת, תקראו לי צרת אופקים, תצחקו עלי שאני לא יודעת מה אני מפסידה...אבל אף פעם לא הבנתי את הצורך הזה של אנשים להתמכר לתחושה טובה או ריחוף פנימי באמצעות אמצעים חיצוניים. את אותה נטייה של חלק מהישראלים לטוס לצד השני של העולם, להסתגר בחדר בגסטהוס מעופש או על קצה של הר מול נוף עוצר נשימה ולעשן את עצמם לדעת.


אני שואפת את הודו למלוא ריאותיי - את היופי שבה, הצבעוניות המשכרת, הצלילים הנעימים והצורמים גם יחד, את החום ומאור הפנים של האנשים, הארכיטקטורה המגוונת ומעוררת ההתפעלות, העושר הקולינרי, האמנות, הידע האיורוודי בן 5000 השנה, את הרחובות שוקקי החיים, השווקים התוססים, המוסיקה, הטבע שמרחיב את הלב והתודעה...
ומרגישה איך הדופאמין זורם לי במוח ואני מתמכרת...
מתמכרת לחיים על פני האדמה.


חג שמח חברים.