9.6.2016

שכבתי במיטה בחדרי בהודו, שצבוע בגוונים של ורוד, כמו בועה בתוך הייקום הגדול, כשלפתע נשמע קול חבטה מחריש אוזניים שהחריד אותי. קפצתי מהמיטה כנשוכת נחש. הרגשתי מן כאב בטן שמתפשט בקירבי.

מה זה היה? שאלתי את עצמי. נשמע כמו פיצוץ או ירייה...אבל שום דבר נוסף לא נשמע לאחריו. אף אחד לא יצא מביתו במיוחד כדי לבדוק מה מקור הרעש. הצצתי בחלון. אנשים המשיכו להלך ברחוב, כאילו בעולמם שלהם.
שוב נשמעה חבטה נוספת. ואני הרגשתי איך פעימות הלב שלי הופכות מהירות יותר בהדרגה....ופחד משתלט עלי.
אבל שום דבר לא הכין אותי להפתעה הזו...
היה זה קולם של אגוזי הקוקוס שנשרו מן העצים במתחם שמתגוררת, ונחבטו בגג האלומיניום הסמוך לחדרי, בדרכם ארצה אל האדמה.
ואני חשבתי איך אנו הישראלים, שנולדנו לתוך מציאות מדממת, אכזרית ולמודת סבל של טרור, כבר לא יודעים לזהות את צליליו של הטבע כשנשמע באוזננו. ואפילו הוא נשמע כמאיים עלינו לכלותנו.
ואמש התעוררתי שטופת זיעה מחלום ב 03:00 לפנות בוקר ולא מצאתי מנוחה. וכשנכנסתי לפייסבוק הבנתי שמשהו עצוב ונורא קרה.
ככה זה...כשאנשים קטנים ושטופי שינאה מטילים צל גדול - נדמה שהשמש שוקעת...
תוהה מתי תגיע ההתפכחות ועמה ימים של שקט...