עשרים ושתיים שנה חלפו מאז סחבתי את השכמייה הזו עמי במזוודה. מנסה לאגד זכרונות מירח דבש בקפסולת זמן בצורת בגדים מפרו הרחוקה. טרק מאתגר ומדהים ביופיו ברכס הווויוואש, ביקור במאצ'ו פיצ'ו, קוסקו, ארקיפה, לימה ועוד המון רגעים שאנצור לעד. 

עשרים ושתיים שנה שהשכמייה הזו עשוייה מצמר אלפקות, שכבה תפסה לי מקום מכובד בארון מבלי שעשיתי בה שימוש ולו פעם אחת. איכשהו היא היתה נראית לי מוגזמת מדי. לא מתאימה לשום ארוע. ובטח לא לשימוש יומיומי. 

בחודשיים האחרונים פתאום מצאתי לה שימוש. והיא הפכה להיות פריט לבוש מושלם עבורי. 

החורף הזה, בניגוד לשנים קודמות, בחרתי ללבוש בגדים יותר צמריריים. רכים. עוטפים. מלטפים. מפייסים את החושים, מרגיעים. כאלו שמעניקים תחושה של חום ובית - כי זה בדיוק מה שאני זקוקה לו עכשיו, בלי קשר לטמפרטורה בחוץ. 

בחורף הקודם לבשתי בעיקר שמלות, אפילו בימים גשומים. רציתי להרגיש נשית יותר. לחוש בקימורים של הגוף. בחורף שלפניו העדפתי ג"ינס וז'אקט עם חולצה צמודה מתחת. מסיבות אחרות. 

הארון שלי הוא כבר לא ביטוי לטרנדים מתחלפים. הוא ביטוי לצרכים המשתנים שלי. להלך הרוח הרגשי והנפשי שלי. למי שאני בכל זמן נתון. ובעיקר לאיכויות שאני מבקשת לזמן לחיי.