לפני כמה שבועות קראתי ראיון עם נטע ברזילי לרגל השיר החדש שלה I love my nails.
אחד הדברים שהיא אמרה הוא שהשיר הוא בעצם מטאפורה לאהבה עצמית. שבנייה וצביעה של ציפורניים עזרה לה להתמודד עם דחייה והחזירה לה את הצבע לחיים. "הציפורניים היו התרופה ללב השבור שלי". והזכירו לה את היצור היפיפה שהיא יכולה להיות.
ולא רק זאת, היא שיתפה שבילדותה נהגה להתלוות לאמא למכוני יופי והדבר היחיד שרומם את רוחה של האם וגרם לה להרגיש שהכול טוב בתקופות מאתגרות, היה הבילוי במכון ובניית הציפורניים.
העיסוק בציפורניים מלווה אותנו הנשים כבר מימי מצריים וסין העתיקה. צבע הלק נועד לא רק למטרות יופי אלא גם כדי לבטא מעמד חברתי.
בעיני טיפוח ציפורניים הוא סטיילינג תרפי בהתגלמותו. אני נתקלת בלא מעט נשים שבאמצעות הלק מעיזות לבטא צדדים יצירתיים ונועזים שלהן, שחוששות אולי לבטא באמצעות הלבוש.
או מאידך כאלו שנמצאות מרבית יומן במסגרות בעלות קוד לבוש מחמיר (צבא, משטרה, עריכת דין וכד') שאינו מאפשר להן להתלבש באופן בו הן מייחלות וצביעת הציפורניים ועיצובן מהוות כר נרחב לחופש וביטוי עצמי שהן מבקשות לעצמן.
הפעם היחידה שאני מרשה לעצמי לגדל ציפורניים הוא בחופשה ארוכה. מאז שהפכתי למטפלת באיורוודה שנוהגת גם לעשות עיסויים אין מצב שאסתובב עם ציפורניים ארוכות ומשוחות בלק. הוא פשוט לא יחזיק יותר מיומיים.
בעבר אהבתי לשחק עם הגוונים של הציפורניים. בקיץ במיוחד היתה לי חיבה לגוונים של ירוק, סגול וצבעי גלידה. הכול חוץ מאדום ולבן. ולפעמים אפילו נהגתי לצבוע את הציפורניים במספר גוונים בו זמנית ולהדביק עליהן מדבקות צבעוניות. זה גרם לי להרגיש שמחה ומשוחררת.
מה היחס שלכן לציפורניים? מטפחות בהנאה או כוססות? האם לצבע שאתן בוחרות יש השפעה על מצב הרוח והביטחון שלכן? ואלו צבעים תעדיפו? נועזים או סולידיים?
