אתמול חוויתי התקף קלסטרופוביה בתוך שמלה.
לא בתוך חדר.
לא בתוך מעלית.
לא בתוך תא.
בתוך שמלה!!! הייתם מאמינים?!
זה קרה כשנכנסתי לחנות בגדים מיד שניה. כבר מרחוק קלטתי אותה. שמלה חומה יפיפייה של מעצבת אופנה ידועה, בגוון חום וגזרת A עם בטנה ומחיר שקשה לסרב לו. "היא מושלמת עבורי" חשבתי לעצמי. מתאימה למבנה הגוף שלי. למידה שלי. בגוון שאוהבת. תשתלב נפלא עם זוג הסנדלים הצהובים שיש לי מהקיץ שעבר.
שמחה וטובת לב, נכנסתי איתה לתא המדידה. שניה אחרי זה הרגשתי שאני כלואה בתוך שמלה. הנשימה שלי נעשתה כבדה. החזה שלי הרגיש כמו הר געש שמבקש להתפרץ. מיד רציתי לפשוט אותה. אבל היא נצמדה לי לעור וסירבה לשחרר. המסיכה שחבשתי על הפנים לא הקלה אף היא על תחושת המחנק שחשתי והפכה את הסיטואציה לבלתי נסבלת.
כבר דימיינתי איך אני נאלצת בלית ברירה לבקש מהמוכרת בחנות זוג מספריים כדי לפשוט אותה מעליי.
הרגשתי שהיא גורמת לי להרגיש הכי רחוק ממה שרציתי. נשית. קלילה. משוחררת. בסוף הצלחתי להיחלץ ממנה בתנועת רוכסן אחת. והבנתי שיש דברים שנראים נהדר על הקולב ובז'ורנאל, אבל לא בהכרח מתאימים לי יותר בשלב הנוכחי של חיי. אני מרגישה הכי טוב בשמלות מתנפנפות מבדים רכים.
לימודי הסטיילינג תרפי אצל טלי סטולובי הנפלאה, עזרו לי השנה לדייק את ההבנה שלי יותר לגבי השימוש בבגדים ככלי להתבוננות על עצמי. על הצרכים שלי ועל האופן בו אני רוצה להרגיש באמצעותם.
מוזמנות להצטרף אלי למסע מחודש אל ארון הבגדים שלכן ואל עולמכן הפנימי.
(צילום: לילך גל).
