בזמן האחרון אני מרגישה צורך ללבוש שמלות וחולצות שמראות שאני בחורה עם חזון.
עד לפני כמה שנים, חזה מעולם לא היה חלק בגוף שלי שהתגאיתי בו במיוחד. רב הזמן לא המראתי מעל מידה של נערה מתבגרת ממוצעת ותמיד הרגשתי מתוסכלת ונבוכה מול נשים שופעות חזה וביטחון. גם ההריונות, הלידות וההנקה לא עשו עמי חסד.
באופן מפתיע השנים האחרונות הוסיפו לחיי לא רק ניסיון חיים, אלא גם "קצת מטען עודף". ולא זו בלבד שהקילוגרמים בחרו להתיישב באגן הים התיכון, למרבה המזל והשמחה, הם אף הפליגו למחוזות רחוקים וצפוניים יותר וגרמו לי לראות את חצי הכוס המלאה ולהתחיל ללבוש מחשופים.
כשרואים אשה עם מחשוף, הנטייה הראשונית שלנו לחשוב שהאשה הזו מבקשת למשוך את תשומת הלב של גברים כדי להרגיש יפה ואטרקטיבית וזו נתפסת לא פעם כהתנהגות לא הולמת או לא מכובדת. מה גם שלעיתים עומק המחשוף עשוי לעודד התייחסות שלילית והערות סקסיסטיות מגברים ונשים גם יחד.
מחשוף הוא לא תוצר של חברה מודרנית מתירנית. הוא היה נהוג בתרבויות שונות כבר מקדמת דנא. במצרים, יוון ואפילו בסין העתיקה נהגו נשים ללבוש בגדים שחשפו את הצוואר, הכתפיים והחלק העליון של החזה שלהן כדי למשוך תשומת לב ליופיין. והשימוש במחשוף צבר תאוצה לאורך השנים והפך נפוץ יותר בשנות ה 60 עם התעוררותה של תעשיית הניתוחים הפלסטיים ובשנות ה 90 עם הולדתה של חזיית הפוש אפ.
אני רוצה להעניק לכן זוית מבט נוספת על התופעה. שימוש במחשוף הוא בעיני סוג של סטיילינג תרפי.
במקום להתעצב ולהכנס לרגשות אשם שהג'ינס בארון ייאלץ להידחק למדף רחוק יותר והכפתור במכנס לא עומד בעומס עוד לפני שהכנסתי פירור לפה, אני בוחרת להתמקד בצדדים היותר פוטוגניים בעיני עצמי ולהתאהב בי ובמראה הדשן והנשי - קצת יותר. לחשוף את החלקים שאני מקבלת בי ודרכם להתמקד בחלקים שגורמים לי להרגיש טוב עם עצמי, ולא באלו שחשה מתוסכלת בגללם.
וזה נכון בעיניי לגבי כל דבר בחיים. במקום להביט תחת זכוכית מגדלת במה שאנחנו תופסות כ"חסרונות" שלנו מבחינה חיצונית, מומלץ להאדיר את ה"יתרונות" שלנו - עיניים יפות וחמות, רגליים חטובות, שיער שופע, חיוך שובה לב, עור נעים למגע ועוד.
זו דרך נפלאה לעשות שלום עם עצמנו, בהיבט של הגוף ושל הנפש גם יחד.
