16.5.2016

חופשי זה...חופשי זה לגמרי לבד....כבר כמה ימים שהשיר הזה של להקת בנזין מתנגן לי בראש, כמו איזו מנטרה. פעם חשבתי שיש בזה קסם. איזושהי הבטחה. אבל בימים האחרונים, מאז שהגעתי לכאן, נדמה לי שאין שום דבר נשגב בלהיות לבד. ואת החופש ממש לא מבקשת. להיפך...דווקא בזמנים שרחוקה מכל מה שכובל כביכול. חופשיה למראית עין מרגישה איך הלבד הזה בכלל לא מחליק לי בגרון...ואפילו מכביד עלי כמו משקולת של 10 טון. וכל מה שרוצה זה להיות מחובקת. ולהרגיש הכי ביחד עם האנשים שיקרים ללבי.

בניגוד לאנשים שמגיעים להודו לטיול, אני הגעתי לכאן בראש ובראשונה להעמיק את הידע שלי באיורוודה ולהתנסות בטיפולים שונים . אז אני לא נמצאת בגסט האוס או מלון עם חיי חברה תוססים, אלא מתגוררת במתחם של המשפחה הנפלאה של הרופאים האיורווודים, שמארחת אותי בפונה. ורב הזמן חווה תחושה של "לבד". מרבית האנשים כאן דוברים מהארטי, ורק בודדים מתקשרים באנגלית.
זה מצב שמחייב המון התמודדויות - עם תרבות ומנטליות שונים, אוכל שאיני מורגלת אליו (טעים אבל חריף כל כך שיוצא לי עשן...), גינונים שלא מכירה ומבינה וצריכה להיות ערה לכל מיני ניואנסינים...


ויש רגעים שרוצה לקחת את הרגליים שלי וללכת....(געגועים חזקים...) אבל מבינה כמה שלא אפשרי וגם רוצה להגשים את המטרה שלשמה הגעתי לכאן (לראות את האיורוודה חיה ונושמת כאן זה מרגש) וברור שדווקא מהמקום הזה שהכי קשה לי להתמודד אתו, זה המקום בו אפשר לנסות ולצמוח. זה המקום להבין שהלבד מאיר לי עוד צדדים באישיות, שאולי כרגע מפחדת לפגוש...אבל יש בהם גם משהו מלמד.

זה גם מאפשר לי להעריך את אהוביי. פתאום הנוכחות שלהם בחיי (ושלי בחייהם) לא נתפסת כמובנת מאליה.


זהו, הייתי חייבת לפרוק קצת את שעל הלב. מוזמנים לכתוב ולשלוח לי מחשבות טובות