יום ראשון הלפני אחרון

לכי לשוק הפשפשים בפונה הציע לי חבר. ואני כבר דימיינתי לי שוק מלא עתיקות, חפצי אמנות, ציורים, מזכרות...לפחות כמו שוק פורטובלו באנגליה או שוק הפשפשים שלנו בתל אביב. ובכלל, מאז שהגעתי לכאן לא הזדמן לי להסתובב בשווקים כמעט ולמעט כמה ספרים על איורוודה ו- 2 חולצות, לא רכשתי כלום. אז ודאי שלא אתן לדבר פעוט כמו גשם זלעפות לעצור אותי.

כחברה למסע הצטרפה אלי אשה הודית מבוגרת בשנות ה 70 שלה. קרובת משפחה של אחת המטופלות כאן. היא לא דוברת מילה אחת באנגלית וגם הראש לא צלול ב 100% אבל עם אוצר המילים המינימלי שרכשתי לי כאן ושמחת החיים שלה, הצלחנו לתקשר באופן משעשע. מתברר שלא צריך יותר מכמה מילים כמו: "אנטי" (דודה), "צ'אלה" (קדימה), "פאייסה" (כסף), "נאי" (לא), הזמנה לצ'אי חם וכמה נענועי ראש כדי להעביר את הזמן בנעימים ולזכות באהדת העוברים ושבים.

השוק התברר כהבטחה שלא מומשה. הפתגם "הזבל של האחד הוא האוצר של האחר" בהחלט מקבל כאן משמעות עמוקה. שורות שורות של דוכנים עמוסים בברגים חלודים, מסמרים, גלגלים, סכינים, כלים בית, נעליים (משומשות וחדשות), בגדים ואוכל (בעיקר תירס צלוי שעכשיו בשיאו כאן). הישישה בעלת הרוח הצעירה התחדשה בזוג כפכפים חדש ואני בעוד כוס צ'אי גדושה בסוכר. היה מתוק.