3.7.2016

55 ימים, 1320 שעות, 79,200 דקות - זה בערך הזמן שלא ראיתי את ילדיי והאיש שלצידי.

כשגמלה בליבי ההחלטה לטוס בגפי להודו ללימודים למספר חודשים, היו מי שצקצקו בלשונותיהם. היו מי שהביטו בי במבטן מלוכסן. היו מי ששפטו אותי לחומרה. כאילו 12 שנים של לילות שינה טרופה, 6 שנים של הנקה, אמהות שלעיתים רבות דרשה ממני להיות טוטאלית עד לכדי ביטול עצמי, אהבה ללא תנאי וללא תאריך תפוגה - אבדו במחי יד. 

נדמה שלא היה מי שזכר לי את חסד אמהותי. אולי אם הייתי נוסעת למוסד אקדמאי מפורסם באירופה ולא לקליניקה עלומה במדינת עולם שלישי, זה היה מחליק טוב יותר בגרון.

זוכרת איך לפני מספר שנים כשבני היה רך בשנים השתתפתי במפגשים של קבוצת אמהות שדנה בדילמות ובאתגרים הכרוכים בגידול ילדים, בהנחיית הגננת. חוץ מהעובדה שהמפגשים העניקו לי סוג של ונטילציה וחיזקו בי את התחושה שאני לא לבד במערכה, זכיתי בתובנה אחת מאד גדולה שאני נושאת עמי מאז.

באחד הימים סיפרה הגננת שהנחתה את הקבוצה, שהיא נוהגת בסוף יום העבודה, לחזור הביתה ולישון, בשעה שילדה מעסיק את עצמו. לישון? זה היה נשמע לי בלתי מתקבל על הדעת. אני לעומת זאת הייתי נכנסת הביתה לאחר יום עבודה מתיש ומתחילה במחול שדים שהסתיים רק בשעות הערב הקטנות - ריצה לחוגים, מפגש עם חברים, זמן איכות של משחקים משותפים ויצירה, הכנת אוכל, כביסות, ניקיונות ועוד ועוד.

"כן...לישון" - היא אמרה בנחישות. "כשאמא מאושרת הילדים שלה מאושרים". כמה פשוט. כמה נכון. וכמה רחוק מהמציאות שחייתי בה אז. הייתי אמא לילדים מקסימים, בן זוג שלא יכולתי לבקש טוב ממנו, משרה נחשקת בתנאים טובים - אבל הייתי אומללה (הגוף ידע זאת לפניי והראה לי את הסימנים, רק אני הייתי עיוורת מכדי לקרוא אותם).

באותו ערב נפל האסימון הראשון, מבין רבים שהגיעו בהמשך. החלטתי שאני רוצה לעשות שינוי בחיי וללכת ללמוד איורוודה. החלטה שלא מצטערת עליה ולו לרגע קט.

אז נכון...לא הייתי "אם השנה 2016" לפי קריטריונים של אנשים מסויימים - נעדרתי ממסיבת הסיום של כתה ו של בתי הבכורה, לא נטלתי חלק במסיבת הסיום של כתה ד של בני (המרכזי) וגם את חגיגות הסיום של בתי הצעירה שעזבה את הגן שליווה אותה במשך שנתיים החמצתי.

בנוסף, השארתי בעל נפלא שהתמודד בגבורה עם גידול הילדים וניהול הבית (ולמד להעריך אותי קצת יותר). סבים וסבתא שחזרו לרגע להיות בעלי רוח צעירה יותר (זכיתי בהורים וחם מדהימים שאין כמותם בכל העולם!!!) וגם המון שאלות פתוחות מאחוריי.

אבל מאידך, הענקתי לילדיי את אחד השיעורים הכי חשובים בחיים - השיעור שעוסק בהגשמת חלומות. כמה משמעותי לאדם לרקום לעצמו חלומות ויעדים ולעשות כל שביכולתו כדי להגשים אותם. כמה חשוב לא לכבות את אש התשוקה שבוערת בנו להרחיב דעת ולגלות עולמות נסתרים. איך ללמוד לדחות סיפוקים בטווח הקצר כדי לזכות ב"תמורה" בשלבים מאוחרים יותר של השנה או החיים. איך אפשר להמשיך ולאהוב גם כשנמצאים רחוקים. איך מרגישים קרוב על אף האוקיינוסים והיבשות שמפרידים....

ואת זה נדמה לי שלא מלמדים בשום שיעור בבית הספר או בגן, ואין שום משחק דידקטי שיכול להעביר את הערכים הללו....

ועוד מעט הם יהיו כאן אתי ונגלה יחד את הודו ואת עצמנו...וזה שעור נוסף ומשמעותי לא פחות...

נ.ב. זו גם ההזדמנות לומר תודה לכל מי שליווה ותמך והאמין בי. אוהבת אתכם.