כולנו רקמה אנושית אחת

שום מקדש אינו דומה לרעהו. ולכל יום בשבוע יש את האל שמומלץ להביא לו מנחה ולשאת אליו תפילות. למשל יום שבת הוא היום של האנומן, יום שני מוקדש ללורד שיווה, יום שלישי ללורד גנשה וביום שישי מומלץ לבקר את האלים דורגה, קאלי, לקשמי, דווי וכד'.

אתמול בערב כשחיפשתי את האור בקצה המנהרה (עקב הפסקת חשמל שנמשכה שעות ארוכות ומחוסר רצון לשבת כמו פולנייה טובה לבד בחושך...) פסעתי ברחובות פונה הגשומים. מרחוק ראיתי אותו מפזר ניצוצות צבעוניים. למרות המראה הססגוני שלו למבחוץ, בפנים היו מעוטרים קירותיו בציורים שגרמו לי להרגיש כאילו אני נמצאית בכפר אפריקאי ולא באמצע עיר הודית ממוצעת. זה היה המקדש של tulajabhavani devi - שנחשבת לאלה שמעניקה חיים וקשורה גם לאנרגיה ויצירתיות.

כשהמאמינים מגיעים למקדש הם נוהגים לגעת בתבליט של הצב שמעטר את רצפת המקום, לצלצל בפעמון (שייפתחו שערי שמיים?...אולי סוג של שופר), להשתחוות בפני האל, לפזר חול צבעוני (בגוונים של אדום וצהוב) על המנחה שמונחת לפניו ולעטר גם את מצחם בכתם צבע. לאחר מכן הם מתבקשים להקיף את המקדש פעם אחת. בסיום הטקס מומלץ להותיר איזושהיא תרומה, שמיועדת אחר כך לסייע לנזקקים.

בדרכי חזרה משם חשבתי לעצמי, שיש כל כך הרבה דתות וזרמים בעולם שנדמים שונים זה מזה, אבל האדם הפרטי בסופו של דבר מייחל בליבו לאותם הדברים - שלווה, בריאות, אהבה, אושר, רווחה ומחילה.