7.6.2016

אחד הדברים הראשונים ששמתי אליו לב כשהגעתי להודו, הוא שנשים כאן ממעטות להתאפר. הן יקדישו תשומת לב לבחירת הלבוש, לתסרוקת, יעטרו את שערן בפרחים ריחניים ואביזרי נוי, יעטו על גופן עדיים - אבל רק הפנים יוותרו חשופות.

תמיד קינאתי בנשים האלה שנראות מאופרות בקפידה, כאילו יצאו זה עתה מבין דפיו של מגזין אופנה יוקרתי. אבל עכשיו מגלה את הקסם במראה הטבעי. הנקי. הפשוט.


"באילו מוצרים את משתמשת?" שאלו אותי הנשים אליהן התחברתי, שהתפעלו ממראה עורי. שולחות מבט לתכולת המזוודה שלי שמונחת אחר כבוד על המדפים בארון שהוקצה לי. כאילו יש סודות של יופי שנושאת עמי מארץ רחוקה. האמת...נראה לי שקצת אכזבתי אותן. 
התשובה לפיה : ירקות, פירות, דגנים, קטניות, מים ושינה טובה, לא ממש נשמעו כמו שיא הטכנולוגיה...

אבל אני חשבתי לעצמי שפנים נטולות איפור, בעצם מאפשרות לאור הזורח בפנים להשתקף החוצה. ומי זקוקה למיייק אפ, פודרה, סומק, 
אייי ליינר, רימל או אודם כשהיא מעטרת את פניה בחיוך ובקבלה עצמית?


כי כשאדם לא מאושר, שום דבר לא יוכל לכסות או להסתיר את העצב בעיניים. גם לא האיפור הכי יוקרתי.