השבוע במהלך סיור בתל אביב נתקלתי באשה לבושה בכיסוי שחור מכף רגל ועד ראש. האינסטינקט הראשוני שלי היה לחוש בחמלה כלפיה, על חוסר היכולת שלה לכאורה, להתלבש כפי שאולי היתה רוצה. 

אבל אז נזכרתי בתערוכה שביקרתי בה לפני כשנה וחצי במוזיאון ישראל בירושלים. "מבט מצועף" היה שמה והיא עסקה בנשים משלושת הדתות - יהדות, נצרות ואיסלאם שבחרו לחיות תחת רעלה. 

מה שלי היה נדמה כמו שלילת חופש מוחלטת, טשטוש הגוף וגבולותיו ומחיקת כל סממן למיניות, התברר כמה שנתפס בעיני הנשים הללו שמוגדרות כ"נשות הצניעות", דווקא כביטוי לעצמאותן ולבחירתן החופשית בזהותן ובהשתייכותן החברתית. וגם סוג של הגנה מפני מבטי הזימה של גברים זרים והערות סקסיסטיות. "מאז שאני לובשת את הנקאב ואני מכוסה" אמרה לטיפה, "אף אחד לא מטריד אותי. היו מטרידים, שורקים, היום אף אחד לא אומר לי: איזה ישבן! איזה חזה! איזה עיניים! אני מדבובה (מוחבאת), מוסתרת מעין כול. אני מרגישה הרבה יותר בנוח כשאני מכוסה").  ושפרה הוסיפה נקודת מבט אחרת "ופתאום אני הסתכלתי על הקניון ואני רואה את כל הבובות ראווה ואני רואה את כל הרדיפה הזאת אחרי משקל ואחרי היקפים ואחרי הגדרות, ואמרתי לעצמי 'השם תרחם'. העולם הזה מנוהל על ידי חבורה של גברים שונאי נשים! כי להגדיר אישה לפי גובה, משקל והיקפים, זה פשוט שנאה, זה אכזריות...".

זה גרם לי להרהר בקשר שבין "לבוש" ל"בושה", ליחס לגוף הנשי והצורך לשמור  על צניעותו בתרבויות שונות לאורך ההסטוריה (שיש התולים זאת בחטא הקדמון שבעטיו עליה להסתיר את קווי המתאר של גופה, על מנת שלא תסיט אותו שוב לדבר עבירה). ולשאול את עצמי -  האם כאשר נשים בוחרות ללבוש רעלה  או בגדים אחרים שנדמה שמוחקים כל זהות, הם אכן מעצימים אותן ומגנים עליהן או דווקא מבליטים את נוכחותן במרחב? ומתי אתן חשות "חופשיות" יותר? מה דעתכן? 

(בתמונה נשים שצילמתי בקשמיר, הודו).