"גם אם אני רוצה, זה מרגיש כמו משימה בלתי אפשרית למצוא בגד ים שיהיה יותר מפיסת בד זעירה" אמרה לי אם למתבגרת שפגשתי השבוע בחופי סיני. "בכל פעם שאני יוצאת איתה למרחב ציבורי - בים או בבריכה בישוב שלנו אני מרגישה מבוכה שאבא שלה ואני וכל החברים הקרובים שלנו חשופים לישבן שלה ולחזה המתפרץ מחזיית הביקיני. במיוחד כשהיא בת 14 ונראית כמו בת 16".
יכולתי להתחבר לתחושת התסכול שלה. כאמא לשתי בנות אני מודה שלא תמיד קל לי להביט בקימורי הגוף של הבנות שלי כשהן הופכות מילדות לנערות. ועוד יותר לצפות במבטים להן הן "זוכות" מאנשים זרים ולהבין שהן הפכו ליצור מיני, גם אם הן עדיין לא מודעות למשמעות המלאה של הפיכתן לברבור יפיפה. וקרוב לוודאי שאינן בנויות רגשית או חברתית להתמודד עם תשומת הלב שמגיעה עם הלבוש המינימלי הנהוג במחוזותינו.
ובכלל איך מיישבים בין הצורך של בני הנוער להציג את גופם לראווה תחת כל עץ רענן של מדיה חברתית ומחוצה לה, לבין הרצון שלנו לגונן עליהם ולמנוע מהם להיות חשופים לפגיעות.
ואיך מצליחים להבין את נקודת המבט שלהם, ללא המטענים הרגשיים והפסיכולוגיים שאנו סוחבים עמנו, ולהבין שמה שאנו תופסים כלבוש פרובוקטיבי זוכה מצידם להתייחסות כאל משהו טבעי לחלוטין.
בואו נודה על האמת, בני הנוער של היום מופגזים בדימויים וברמיזות מיניות ברגע שהם מביטים במסך הטלפון, מדליקים את הטלוויזיה, מעלעלים מגזין או נכנסים לקניון. סקס משמש למכירת כל מיני מוצרים - בגדים, מזון, תכשיטים, מכוניות ועוד. מה שגורם להם לא פעם להעריך את עצמם דרך הנראות שלהם וסמלי הסטטוס.
יחד עם זאת, הסטיילינג תרפי לימד אותי שלבוש הוא כלי לביטוי אישי, וחשוב לא לחנוק את היצירתיות של הילדים שלנו.
השאלה איפה עובר הגבול ואיך שומרים על איזון? לבוש לא חושפני מדי ועם זאת כזה שיגרום לילדנו להרגיש שהם עדכניים בבחירות האופנתיות שלהם, מבטאים את ייחודם או חשים חלק מהחברה.
איך אתן מתמודדות עם הנושא?
(תמונה שצילמתי בבית ינאי).