השבוע נסעתי לישוב קסום בגליל. בזמן שהתהלכתי ברחובותיו המוריקים חלפתי על פניהן של לא מעט נשים. פרצופים שנים אבל מכנה אחד משותף. שיער שחוטים אפורים פרי נסיון החיים מעטרים אותו, פנים נטולות איפור, בגדים עשויים בדי כותנה. צבעוניים, מתנפנפים. בעלי גזרה דומה. 

וחשבתי על זה שלפעמים אנחנו מתלבשות לאו דווקא כדי לבטא את הייחוד שלנו כאדם/אישה//נערה/ילדה אלא כדי להרגיש חלק ממשהו גדול - מקהילה. וגם אם אין קוד פורמלי של לבוש אנחנו מבינות בליבנו מה הציפייה ואילו בגדים יקנו לנו כרטיס כניסה ל"ביחדנס", יסייעו לנו לבנות זהות משותפת. וישמשו במובן מסויים כאמצעי לזכות בהכרה שאנחנו "שייכות". 

ההסכמה לאמץ סגנון לבוש מסויים כחלק מקהילה מהווה הכרה בכך שאנו חולקים תחומי עניין וערכים זהים, מסייעת ליצירת קשרים משותפים ותומכת ביצירת אינטימיות. 

זה נכון גם בקבוצות אחרות. פעם שמעתי ממטופלת שהיא לובשת ג'ינס לבית הספר למרות שהיא לא חשה בנוח בו ולא אוהבת איך שהיא נראית בתוכו, אבל חשוב לה להרגיש חלק מתוך הקבוצה ולא נטע זר בתוך חדר המורים וכותלי בית הספר. ולכן את הבגדים האהובים עליה היא מרשה לעצמה ללבוש מעבר לשעות העבודה. 

ואפילו אני, כשארזתי בגדים לפני הנסיעה, בחרתי במודע שמלות שיסייעו לי להיטמע במקום ולהכנס לאווירה. ולבוש שהרגשתי שיתפס כחריג השארתי בבית.

(את  התמונה צילמתי בטנזניה - שבה בגדים מבטאים שייכות שבטית ותרבותית).