רגע לפני שנפרדנו לשלום, התלבטתי אם להכניס גם אותה לתיק. כבר בחרתי שמלה אחרת. כחולה עם פרחים שחשבתי שתתאים לי, אבל שאלתי את עצמי עם הורוד הסכריני הזה לא יראה פתטי עליי בגילי המופלג.
בעודי מנהלת דיאלוג עם עצמי, האשה המופלאה הזו שפגשתי פעם ראשונה בחיי אמרה לי "תקחי אותה. היא מתאימה לך. זו שמלה שעיצבתי לפני שנים". ואז הרגשתי שאין שום מקום להיסוס. כנראה שנועדנו זו לזו. השמלה ואני.
וכך עזבתי את המפגש האחרון ביולי של קהילת הסטיילינג תרפי כשבאמתחתי שתי שמלות שעד השבוע שכבו על המדף בארון ולא ראו אור יום.
בשבת האחרונה נסעתי לבקר את בתי הבכורה במכינה הקדם צבאית בירושלים, שבה החלה את צעדיה לפני מספר ימים.
זה היה שבוע מטלטל מבחינתי מבחינה רגשית. קושי שלי. קושי שלה. קושי נוסף שלי בגלל הקושי שלה. המון דמעות, חוסר שינה, חלל שנפער בלב שלי והבנה שאנחנו בפתחה של תקופה חדשה שצריכה ללמוד להסתגל אליה.
מה אלבש למפגש? שאלתי את עצמי. זה חייב היה להיות בגד נוח. שישדר רוח צעירה (אולי כי רציתי להרגיש אמא צעירה) שיאיר את פניי ויפיג קצת את העצב...ובן רגע ידעתי. השמלה הורודה היא בדיוק מה שאני זקוקה לו עכשיו.
ובאמת, ברגע שלבשתי אותה הרגשתי איך הסטייט אוף מיינד שלי משתנה. נראיתי גם מוארת יותר (לפחות בעיני עצמי). היא גרמה לי גם לרצות להתאפר (שלא כהרגלי ביום יום), לנעול נעליים ורודות ואפילו להתבשם בבושם עם ריח מתקתק בגוון ורוד.
כשהגעתי למכינה מצאתי את הבת שלי קורנת ומאושרת מהבית החדש ומהחוויות שמצפות לה בשנה הקרובה. ופתאום חשבתי שאולי האופטימיות הקוסמית של השמלה שלי חילחלה קצת גם אליה.
עצה שלי: שמרו לכן בארון בגד ורוד לימים של נפש סגרירית.