מתי הרשית לעצמך לתפוס מקום במרחב?
לא להצטמצם. לא לחשוש להיות נוכחת. לא להתנצל על קיומך, אלא לומר - הנה אני. ויש לי נוכחות וקול ודיעה והמון מתנות להציע לעולם.
ההחלטה המודעת שלי בנושא קיבלה אישרור כשרכשתי את השמלה הלבנה הזו עם השרוולים התפוחים. עמדתי מול הראי של הבגדים של איתמרה - אופנת יד שנייה והתלבטתי. היא היתה נראית לי בולטת מדי. שמלה שאי אפשר לפספס את מי שלובשת אותה.
אני חושבת שזה היה בכיתה ג או ד שהעיפו אותי מהמקהלה. מאד רציתי לשיר. רציתי להשמיע את הקול שלי, אבל לא היה בי האומץ. במקום זאת הסתפקתי בלהניע את השפתיים מבלי להשמיע ולו צליל אחד. בסוף היה מי שהבחין במופע הפנטומימה שלי, הלשין למורה ובכך נמנעה ממני (אולי) תהילת עולם.
בגיל ההתבגרות רציתי לכתוב יומן. אבל חששתי שהדף לא יוכל להכיל את כל מטען הרגשות שסחבתי עמי. וגם העולם לא...והיה ויום אחד האמת שלי תצא לאור. בדיעבד יודעת שזו היתה שטות גמורה, אבל לכי תתווכחי עם הורמונלית בת 15.
בצבא עפתי מקורס קצינות שבוע לפני הסוף כי חששתי להשמיע את הקול שלי. בכל פעם שנדרשתי להעביר הדרכה התחבאתי מאחורי שולחנות וכסאות והתייחסתי אליהם כמו אל סוג של מגן.
רב השנים הקפדתי בעיקר להיות בסדר עם כולם. לא להתבלט. לא לעצבן. לא להרגיז. לא לעורר מהומות. להיות ידידותית. לשתוק. אבל שילמתי על זה מחיר משמעותי - בלוטת התריס שלי החליטה שיש דברים שהשתיקה לא יפה להם.
היום כמטפלת באיורוודה שמודעת לקשר בין גופנפש וכמלווה נשים בתהליכי סטיילינג תרפי בשיטת ד"ר טלי סטולובי, אני יודעת ומבינה כמה חשוב לייצר לעצמנו מקום בעולם בו נוכל לבטא את הנוכחות שלנו במלואה. במיוחד בזמנים בהם קולן וייצוגן של נשים במרחב הציבורי מתעמעם או מושתק.
בגדים הם כלי נפלא לעשות זאת. צבעוניים. גדולים. נפוחים וכד'. הכול אפשרי ולגיטימי.
בעיקר להיות עצמנו.