​"אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין"

והיום בשעת ההליכה היומית שלי, כשצעדתי ברחובות העיר השוקקת צדתי אותם במבטי. לכאורה רגע מופלא שחולקים שני יצורים חיים. אדם וחיית המחמד שלו. נער צעיר מאכיל את העז האהובה עליו. אבל זה היה רגע חולף שלא מביע את מה שהתחולל במעמקי הלב והנפש. כמה דקות או שעות לאחר מכן, ייאלץ להפרד ממנה בשעה שתהפוך למאכל אדם.

היא במותה לכאורה, מקדשת את חייו. היא זו המאפשרת לו לפרנס את משפחתו - הוריו ואחיו.

היא זו שמעניקה לו באותה נשימה לחוש את אחד הרגשות המשמעותיים למין האנושי - את רגש החמלה.

והחמלה, כמו שאמר לי חבר שמעריכה את דעתו - היא השלב הבא בהתפתחות הרוחנית של האדם, רחמים - בצורתם הנעלה ביותר.

איך כתב פעם אוסקר ויילד? "רק יחידי סגולה מבקשים את הצדק. האנושות כולה משתוקקת לרחמים".